נסומה משרד רואי חשבון יועצים והכשרות
נסומה משרד רואי חשבון יועצים והכשרות
כמו שהבטיחו לי הסטודנטים הקודמים של עינב, המסע לשישים לא היה קל.
הקורס נמשך שלשה חודשים. מהתלמידים נדרש לתרגל בבית. עינב דורשת שהתלמידים ישקיעו בחודש הראשון – שעתיים כל יום לחזרה ותרגול, בחודש השני – ארבע שעות עד שש שעות, ובחודש השלישי, החודש האחרון לפני הבחינה – את כל היום, דהיינו לקחת חופשה מהעבודה ומהחיים. מאמץ קטן להישג עצום.
סדר היום, לדעת עינב צריך להיות לא פחות אך גם לא יותר! עינב מתעקשת שחשוב לשמור על שפיות. אסור להגיע מפורקים לבחינה, אסור לפוצץ את הראש מעבר לקיבולת הנורמאלית, אסור גם ליצור לחצים נוספים מהעבודה והמשפחה. אני חייב לומר, שזה הדבר היחידי שלא הייתי ממושמע לעינב. אני בניתי לעצמי תוכנית לימוד הכי עמוסה שאפשר. ואף על פי כן ברוך השם עברתי, אך סיכנתי את עצמי. התוצאות של האובססיה לעבור את הבחינה לא אחרו להגיע! לבחינה הגעתי תשוש! כמעט באפיסת כוחות! זה מסוכן מאוד! ובנוסף, שבועיים לאחר הבחינה הייתי חצי חולה, בקושי מתפקד.
למרות שלא מומלץ לחקות אותי בנושא של לוח הזמנים, בכל אופן אני כותב כאן איך למדתי, על מנת לשמור על המשכיות הסיפור.
יש לזכור, כי אני בא מנקודה של אפס ידע. מי שיש לו רקע בוודאי שאינו זקוק לשום "תוספת זמן" של לימוד.
לאורך כל התקופה הייתי צריך להתמודד עם לחצים נפשיים אדירים. הייתי צריך ללמוד כל שבוע שניים עד ארבעה נושאים חדשים לגמרי ובו בזמן לפתור לפחות עשר תרגילים ברמת בחינת מועצה!
סדר היום שלי היה בנאלי ודחוס בטירוף.
יום שלישי שיעור, עינב מוסרת את החומר בקצב מסחרר, אני חייב להיות דרוך וקשוב במשך 6 שעות כמעט רצופות, מארבע אחר הצהריים עד 10 בלילה. במשך 6 שעות, אני מקשיב, רושם, מבין, שואל ופותר איתה ביחד. בסוף השיעור, אני מפורק. המוח מלא, מפוצץ בחומר. ואז גורר את עצמי חזרה הביתה.
לאחר טיול בן שעה באוטובוס של דן, אני מגיע ב 11 בלילה הביתה – ללא כח! משתדל להראות נוכחות ועניין לאישה ולילדים שעוד ערים, אך הראש נמצא אי שם במחוזות אחרים! היה יום קשה, שש שעות בספריה, ועוד שש שעות בשיעור.
בבוקר, אני קם, רץ לבית הכנסת לתפילה. בסיומה, אורז אוכל ורץ לספריה, רץ ללמוד. יש לי בסך הכל יומיים עד השיעור הבא. בהם אני צריך להספיק לחזור על החומר, לפתור את שיעורי הבית שקיבלנו, ואולי גם להכין את החומר הבא. אני חייב להיות בעניינים על מנת להבין את השיעור הבא! אסור לפגר, אסור להישאר מאחור. אני רותם כל נים ונים בנפש שלי, כל תא פנוי במוח נלחם על כל דקה. (שוב, לא מומלץ לנהוג כך! גם עינב מתנגדת לאובססיה כזו! ראו הוזהרתם!)
כך כל יום מתשע בבוקר עד שמונה בלילה. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.
הלוואי! הלוואי שהיה לי עוד זמן!
אני מגרד שאריות של זמן, מתאמץ לא לאבד בדרך את המשפחה. חובה עלי לתת קצת מהעוגה לאישה ולילדים את הזמן שמגיע להם.
אך אירועים שיגרתיים שלא הצלחתי להיפטר מהם דרשו את נוכחותי בבית וסביב המשפחה. והיו לא מעט דרישות של זמן מהעסק.
אח! זו הייתה מלחמה.
הייתי יושב בשיעור, סביבי היו סטודנטים שכבר למדו את הנושא הזה. חלקם כמה פעמים! כולם "זכו" להיבחן במועצה בעבר. אבל בשבילי? בשבילי כל נושא היה חדש!
אקוויטי, מאוחדים, רכוש קבוע, נדל"ן, מלכ"ר, הכל הכל חדש, חדיש ומחודש!
הרגשתי ממש אבל ממש לא טוב! כשהשוותי את עצמי לחברים בקבוצה הייתי מתפלא, איך אני יכול להתמודד מול הנתונים שלי? אם הם לא עברו, אני על אחת כמה וכמה!
שאלתי לא פעם ולא פעמיים בשיעור,
עינב היתה מתבוננת בי ואומרת לי בבטחון מלא.
גם ידידי הטוב, חי, היה מרגיע אותי
אופטימיות! אין כמוה!
להיות אופטימי דורש אומץ, והרבה.
וזו הייתה הייחודיות שלי בקורס! שידרתי אופטימיות לכל אורך הקורס. תמיד האמנתי שאני אעבור ויהי מה! תמיד אמרתי בקול, שכולנו נעבור.
תמיד האמנתי!
נתתי אמון מלא בעינב! כל הזמן הדהדו לי דבריו של פריד, אותו סטודנט שעבר מכה ראשונה במועד הקודם "מי שהלך עם עינב, מי שהאמין בה – עבר"
מצב הרוח שלי היה עולה ויורד, עולה ויורד. שבוע אחד הייתי עם הראש בשמיים ושבוע אחריו הייתי עם הראש באדמה, וכך חוזר חלילה.
ידידי הטוב, גל, פנה אלי פעם אחת,
האמת היתה שפשוט היה לי קשה
